אילוף לאהבה עצמית- יש דבר כזה 

בשנות העשרים לחיי, כשישבתי מול הפסיכולוגית שלי, שאלתי איך יתכן שאני לא באמת אוהבת את עצמי? הרי תמיד אמרו שאני מוכשרת ויפה. הפסיכולוגית עזרה לי להבין כיצד השתלשלות חיי יצרה את חוסר הביטחון והיעדר האהבה, אבל לא חילצה אותי מדפוסים עוקפים ולא יעילים שסיגלתי כדי להשיג אותה. דווקא רציתי שתלמד אותי ותיתן לי כלים, אך זה לא קרה. היא טיפלה בשיטה הקלסית שמאמינה שאין לה זכות להתערב, שאין זה מקצועי להגיד למטופל מה לעשות. אבל אני שוברת מוסכמות סדרתית רק חיכיתי להזדמנות שבה אוכל ללמד אחרים לעשות זאת, וללא שמץ נקיפות מצפון על רקע מקצועי.
אני זוכרת מילדות את אימא , חברותיה, שכנות, מורות, מחייכות אלי רק כשעשיתי משהו ראוי. עם אימא זה היה פשוט: הייתי רק צריכה להיות לבושה יפה, נקייה, מנומסת, לא ללכלך. בכל פעם ששגיתי, על פי תפיסתו של המבוגר שלצידי, חטפתי. בכל פעם שהתנהגתי "יפה", יכולתי לקוות להתייחסות, אבל היא לא הייתה מובטחת. תשומת הלב לה זכיתי הייתה לרוב שלילית, והחיובית הייתה קשורה תמיד בבלתי צפוי: למשל: אימא במצב רוח טוב במיוחד,קיבלתי ציון לשבח בביהס, הופעתי במסיבת סוף שנה, סיימתי קורס קצינות, וכן הלאה. השגרה לא הצדיקה התייחסות לחיובי, אלא לשלילי בלבד. גדלתי בבית חם. אבא מחבק ומנשק, אימא גם. היו מילות חיבה ושמות חיבה, אלא שלצד כל זאת, הייתה התניה שלא נאמרה במלים, התניה שמן הסתם לא אפיינה רק את הבית שבו גדלתי , זו הייתה התרבות הסביבתית. אני הייתי ילדה שרצתה מאוד להרגיש שייכת. איזה ילד לא רוצה בעצם? אבל לי זה היה במיוחד חשוב, משום שגדלתי עם הורים שעלו לארץ בשנות החמישים, בתוך שכונה אליטיסטית, והעובדה שהם לא דיברו עברית צחה העיבה תמיד על תחושת השייכות שלי. אם לסכם את שלושת הכללים הבלתי מדוברים שהפנמתי בילדותי, תמורתם קיבלתי אהבה: 1. תהיי ילדה טובה ומנומסת 2. כשאת לא יודעת משהו או חשה חוסר ביטחון תסתירי אותו 3. כדי שיראו כמה את טובה ויודעת את חייבת להראות את זה, וכדי שיראו את צריכה לעשות רעש.
עד כאן הסיפור שלי. אני רק משרטטת מבנה שאותו אני גם פוגשת כמטפלת, שהרי כל מהות הטיפול ,לפי תפיסתי, היא לגרום לאדם שבא אלי לאהוב את עצמו ללא תנאי. ועוד עניין חשוב: אני לא מדברת על אהבה כעל מושג עליון , נעלה ורוחני, או על מהות שיש להשיג אותה בכוח עבודה רוחנית, על כך יש מספיק כתבים פילוסופיים מעמיקים. זאת ועוד: אני לא מאמינה שניתן לבקש מעצמי , או מכל אדם אחר, לאהוב את בני משפחתו או חבריו או את היקום לפי פקודה. כפי שאני מבינה זאת, אין משמעות לאהבה כלפי מישהו, כל עוד אני לא חווה על בשרי בדיוק כיצד זה מרגיש לאהוב את עצמי בעצמי. אהבה לעצמי ללא תנאי, היא ורק היא מנביטה אהבה לאחר, ללא מאמץ.
כיצד עושים זאת? איך אפשר לחוות אהבה לעצמי ללא תנאי, אם לא לימדו אותי להרגיש כך ואם אין לי אותה בזיכרון התאי שלי . ניסיון חיי לימד אותי משהו מעניין: אהבה איננה מעשה מוגדר, אלא תוצאה, רווח, פרי. רווח שנובע מהתמקדות בעשייה מסוג אחר, שכן ניתנת להגדרה (מיד בהמשך). כתרפיסטית ומורת דרך הבנתי שלא אסתפק בלשקף ולנתח את מצבו של המטופל, לא אסתפק בלהאיר את ילדותו וללמוד יחד איתו מה גרם לכך שהוא מרגיש לא פעם כל כך שברירי וחסר ביטחון. פשוט לא מספיק. הבנתי וביצעתי, את ההבנה שאני "אאלף" אותו בקשיחות חומלת לאהוב עצמו עד אשר יצא עשן. הבנתי שאני יכולה, אם אתעקש מאוד, ובתנאי שהמטופל מסכים לשתף פעולה, להחזיר אל תוך הד.נ.א שלו את חוויית האהבה העצמית בכוח ובמוח בו זמנית. אני עושה זאת עם מטופלים אשר נוהגים להלקות עצמם או אחרים באופן עקבי או להתלונן שאין להם מושג כיצד הם אמורים לעשות זאת- לאהוב את עצמם. כשאני מבחינה בשיפוט יתר, אני מבינה שהגיע הזמן להתעקש מול המטופל על "אהבה עצמית חד משמעית, לא נתונה לפרשנויות וללא תנאי". ברגע שמתחיל שיח פילוסופי מהזן החופר על איך קרה לי ומי אני ומה? סוטה הדיון אל מחוזות השכל, וסופו שלא יניב שום שינוי. כיצד אני מתעקשת בקשיחות? נורא פשוט. בכל פעם שהמטופל מתחיל לקטר על עצמו "אני לא שווה, אני לא יכול וכאלה" אני מיד מפסיקה אותו ועשויה להגיד: "בכל פעם שתגיד על עצמך משהו רע, אני אפסיק אותך. כן אני מבינה שטעית, ששגית, הכל בסדר, אבל אתה אדם טוב, אתה אדם נהדר, אתה מגיע לכאן כדי ללמוד, אתה רוצה להבין מה קרה. אני לא יכולה ללמד אותך דבר כל עוד אתה יורד על עצמך, משום שאתה חוסם את הנתיב שלך ללקיחת אחריות, אני לא אסכים שתתנהג כלפי עצמך בעוינות ובתעוב, ועד אז בכל פעם שתסטה מקבלה עצמית, אני אחזיר אותך לנתיב הזה".
כמו-כן מצאתי שמאוד יעיל להשתמש בשלושה מושגים עיקריים ופשוטים, משום שאותם כל אדם מכיר: סליחה מידית, , חמלה עצמית וקבלה של כל מעשה שאני עושה או מחשבה שאני חושב ללא ביקורת מסרסת. סליחה וחמלה נשיג באמצעות איתור הסיבה שמסבירה את המעשה או ההתנהגות או האירוע כך שניתן יהיה למצוא בתוכו את ההיגיון הרגשי העומד מאחוריו. אחכ נקדיש מאמץ משותף להבחין בין אותו היגיון לבין הדרך שבה נקט המטופל כלפי עצמו או אחרים, ואשר אינה משרתת ואינה יעילה עבורו. אני לא מאפשרת לרגע גלישה להלקאה עצמית כדי לפצות על תחושת האכזבה מעצמי אני מתעקשת על מאמץ משותף של שנינו לראות מה הוא לומד מזה לצד החלטה והידיעה שבפעם הבאה הוא יבחר מעשה אחר, שגם אותו אנחנו מוצאים יחד ואף מתרגלים אותו בסימולציה של משחק תפקידים. 

וזה עובד. זה אפילו עושה קסם, משום שאני לא מפברקת אמון ללא תנאי בהם, אני פשוט וללא כל התניות והסברים לוגיים, חוסמת בפניו מכוח עמדתי להעביר ביקורת קטלנית ומסרסת על עצמו, או לגלוש לרחמים עצמיים, שהם סופו של יום, מעשה של תוקפנות כלפי העצמי – מעשיו של הקרבן. בדרך זו אני מלמדת שאין האהבה נרכשת תוך כדי זיוף רגשות נעלים וגבוהים להשגה, אלא באמצעות מסר חד משמעי שמסרב לכל אקט של אלימות כלפי העצמי או כלפי האחר. תהליך כזה מנקה עם הזמן את האנרגיה המסרסת והאדם מתחיל לחוות את תוצאתה: אהבה לעצמי